<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף כה.</h2>
פסולי עדות הם על ה' מינין. האחד פסולי עבירה והם הרשעים בין עבירה שיש בה ממון או אין בה ממון. והב' פסולי קורבה. והג' מצד הנאה שיש להם באותו עדות והוא הנקרא נוגע בעדות. והרביעי מצד פחיתותם. והחמישי מצד שאינם בני עדות. המין האחד פסול הרשעים הוא משום שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשוהו בגמ' בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א] ובפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] ובפרק ב' דיבמות [כ"ה ע"א] אל תשת רשע עד. ובגמרא נחלקו אביי ורבא אם כל רשע פסול או דוקא רשע דחמס, כלומר חשוד על הממון, דרבא אמר רשע דחמס בעינן, ואביי סבר כל רשע פסול, ואיפסיקא הלכתא התם כאביי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא בפסול עדות דאורייתא הוא דכל רשע פסול, אבל בדרבנן דוקא עד חמס הוא דמפסיל, ולפיכך כתב שהאוכל גבינה של גוים או בשר עוף בחלב שאינו פסול לעדות אפילו מדבריהם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות עדות [ה"ד] שהם פסולין מדרבנן. וכן כתוב בספר חקות הדיינין [סימן ט"ו]. וזהו הכלל כל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה נקרא רשע שנאמר [דברים כ"ה] אם בן הכות הרשע, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין שנאמר [במדבר ל"ה] אשר הוא רשע למות, ואם מדרבנן הוי פסול לעדות מדרבנן, וכל עבירה שיש בה חמדת ממון אם מן התורה פסול מן התורה ואם מדרבנן פסול מדרבנן. ובפרק הכונס [ב"ק נ"ו ע"א] כתב הרב בעל ההשלמה בשם הרב אביו ז"ל שכל מי שנאמר בו לענין ממון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישלם. ובספר מצות גדול בסימן ע' [עשין] כתב בלשון הזה כתוב בספר חפץ שאומר רב פלטוי ראש ישיבה מוסר פסול לעדות, ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המוסר בשתי ישיבות עכ"ל. וההפרש שבין פסולי תורה לפסולים מדרבנן. שבדאורייתא לא בעו הכרזה, ובדרבנן בעו הכרזה. ורועה נמי בעי הכרזה וכל מה שהעידו קודם הכרזה עדותן כשרה. והמקדש בפסולי עדות דרבנן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות [ה"ו] שהיא ספק מקודשת. ואמרו בפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות, ותניא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] ו' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות [ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין אותן אפוטרופוס ליתומים ואין מוסרין להם קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך וי"א אין מכריזין על אבידתן] וכו', ואף על גב דאמרינן בחגיגה [כ"ב ע"א] בפרק חומר בקדש כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי. כבר תירצה הריא"ף ז"ל דעם הארץ דרבי יוסי הוא שאינו לא במקרא אבל ישנו בדרך ארץ ולא בו לא חשד עריות ולא גזל ולא שבועת שוא ולא שאר מיני פסול, ועם הארץ דאמרינן אין מוסרין לו עדות הוא שאפילו בדרך ארץ אינו וחשוד על כל מה שנזכר או על אחד מהם וכו' כמו שהאריך שם ז"ל. ומשמע מדברי הריא"ף ז"ל שאפילו בדיעבד פסול לעדות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק (י"ג) [י"א ה"ב] מהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עסוק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדות אף על פי שאינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי הרשעים. ובתשובת הגאונים ז"ל מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בהם דרך ארץ פסולין לעדות, וכן כתב בספר העטור. ובספר חקות הדיינין [סימן ט"ו] גם כן הביא חלוקה זו שחלק הריא"ף ז"ל בין עם הארץ לעם הארץ. אבל רש"י ז"ל כתב במסכת חגיגה דההיא דפסחים פליג אההיא דחגיגה ותרוייהו הוו בעם הארץ דאיתיה בדרך ארץ ובמצות וסבירא ליה לרבנן דלכתחלה לא מקבלין ליה ולרבי יוסי דחאיש לאיבה מקבלין ליה והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי.
<h2>דף מז.</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
